תסריט ובימוי: מיכאיל דובסון. הפקה: אולפני לנפילם, לנינגרד, 1935.

עלילת הסרט, המתאימה למשאלות האידיאולוגיה, מתרחשת בעיירה הנמצאת באחת המדינות במזרח אירופה, ליד הגבול בינה לבין ברית המועצות. תושבי העיירה מתפלגים, כצפוי, בין טובים לרעים. הטובים, יהודים עניים, שואפים אל החיים הנהדרים המתפתחים לנגד עיניהם בצד הסובייטי של הגבול. הרעים, ובהם גביר העיירה ואנשי המלך שלו וכן השוטרים, עושים כמיטב יכולתם להפריע לטובים.

אריה [אותו מגלם זוסקין] עובד במשרדו של הגביר. היכרות הצופים עם אריה מתחילה כשהוא יושב ליד המכתבה ומחשב חישובים בחשבונייה.

במרוצת העלילה מתברר כי עניין הפקידות נבחר במטרה להראות אדם מסור, נאמן, רציני. תכונות אלה באות לידי ביטוי גם כשאריה, הנרתם לפעילות למען המחתרת, יוזם איחוד של קבוצת יהודים עם פועלים לא יהודים, או כשהוא מעביר לצדו השני של הגבול איש הנרדף על ידי המשטרה החשאית.

בקטע הסיום המסמל את ניצחון 'כוחות האור הסוציאליסטיים' על 'כוחות החושך של הקפיטליזם', נקרית לזוסקין הזדמנות להתנסות בדרך האהובה עליו, לבטא מהלך מחשבות, מצב רוח או רגש באמצעות מוזיקה או שיר. באמנות הקולנוע הסובייטי בדרך כלל השימוש בשיר נועד להעברת מסרים. בסרט 'גבול' המסר הוא של אחוות העמים. אם אריה חייב לשיר לצורכי תעמולה, זוסקין עושה זאת בלי לחץ ובאופן המעשיר את התפקיד.

אריה, הנרגש מהצלחת מבצע המחתרת, פותח בשיר בלא מילים. תחילה זאת מנגינה יהודית שקטה, אחר כך היא גוברת וכשחברו הלא-יהודי של אריה מתחיל ללוות את הזמרה בנגינה במפוחית, מתעצם השיר עוד יותר, ובהדרגה, דרך מעברים מוזיקליים זעירים, הוא נהפך להיות אוניברסלי, שיר האושר והניצחון.

בסוף שנת 1933 מסתיימים צילומי הסרט. אבל הוא יוצא לאקרנים רק בתחילת 1935.

                                                                                                                                                                                    על פי הספר שלי "מסעות בנימין זוסקין", ע' 125-126.

בהמשך, אתם מוזמנים לצפייה:

• בסרט במלואו בשפה הרוסית בלי תרגום
• בקטע הסיום של הסרט בה אריה-זוסקין שר את שירו בלא מילים (אין צורך בתרגום) ורק לקראת הסוף הוא פולט צהלה: "הו! כמה שאנחנו נשתדל!"

 תסריט: י.זלצר, ג.קורובץ. בימוי: ו.קורש-סאנלין. הפקה: אולפני "בלגוסקינו", לנינגרד, 1936.

 הסרט מספר את סיפורה של משפחה יהודית המגיעה ממזרח-אירופה לברית-המועצות, לאזור הגובל בסין. בשנת 1928 התחיל האזור הנידח הזה להתאכלס ביהודים שבאו מכל רחבי רוסיה ואף מחוצה לה, בעקבות קול קורא של השלטון הסובייטי, ובשנת 1934 הוכרז האזור כחבל יהודי אוטונומי שעיר הבירה בו היא בִּירוֹבִּיְגַ'אן. העלילה של הסרט מתרחשת בדיוק באותה השנה, בשנת 1934.

 במשפחה שבמרכז הסרט מוצאים את דבורה הזקנה, את בנה לְיוֹבָה, את שתי בנותיה רוזה ובסיה ואת בעלה של בסיה, פיני [בגילומו של זוסקין]. הם נעשים חברים   בקולחוז. כולם חוץ מפיני משתלבים בהתלהבות בחיים החדשים. פיני, שהחיים בעולם הקפיטליסטי 'קלקלו' אותו, מסרב לעבוד כמו כולם ומעדיף לחפש זהב שעל-פי השמועות נמצא בשפע באזור שהגיעו אליו. הבהלה לזהב לא מביאה לפיני את האושר. גרגרי הזהב, שהוא מחפש אחריהם בכמיהַת לב בתוך גרגרי החול שהוא

וטף, מתגלים כגרגרי מתכת פשוטה; הוא עצמו נעצר כשהוא מנסה לחצות את הגבול

המסקנה האמורה לעולות מן הסרט: האושר בר השגה הוא אך ורק בעבודה למען המולדת הסובייטית, כפי שעושים דבורה וילדיה

פיני חושב אחרת. זוסקין, כדי להראות איזה בן אדם הוא, פיני הזה, המציא בשבילו משפט פתיחה: ' כמה יכולה לעלות האנייה הזאת?' תוכן השאלה לא מתיישב   עםמראהו של השואל, המסגיר אדם שאין בכיסו אפילו פרוטה שחוקה, עניין היוצר ניגוד בולט, והקהל מתגלגל מצחוק

 על כך שתפקידו של פיני היה קל לגלם בעזרת הפעלת כל האמצעים השגרתיים, אבל שלגלמו בדרכו של זוסקין מישהו אחר לא היה מסוגל , כתב איש הקולנוע

לאוניד טְרַאוּבֶּרְג בהתכוון לא רק לקטעים המעוררים צחוק אלא גם לאלא הגורמים לדמעות.

  כשאני, בתו של זוסקין, מדמיינת את הרגע שבו השמיעו באוזני אבא שלי את גזר-דין המוות שלו, אני רואה בעיני רוחי את פיני יחד עם איש המשטרה החשאית הבא לעצרו. אני רואה את פיני, כתפיו שמוטות, וייאוש במבטו המופנה כאילו אלי. אני שומעת את הנימה שאינה ניתנת לחיקוי במשפט האחרון שלו בתפקיד זה – ואולי גם המשפט האחרון שלו בחייו – אינני מבין כלום

ובכול זאת אנשים שצפו בסרט הזה, עד היום נזכרים בשחקן שהעשיר את תולדות האמנות במשחקו המזהיר ובמשפט, כמה יכולה לעלות האנייה הזאת

                                                                                     על פי הסבר שלי "מסעות בנימין זוסקין", ע' 143 – 150.

בהמשך, אתם מוזמנים לצפייה:

·       בקטע מהסרט עם כתוביות בעברית

·       בסרט במלואו בשפה הרוסית בלי תרגום

ניתן לרכוש DVD  עם הסרט במלואו ברוסית עם כתוביות באנגלית דרך הלינק

http://www.golddisk.ru/search.php?SearchStr=%E8%F1%EA%E0%F2%E5%EB%E8+%F1%F7%E0%F1%F2%FC%FF

תסריט: בוריס גורבטוב, מרק דונסקוי. בימוי: מרק דונסקוי. הפקה: "אולפני קולנוע", קייב, 1945.

בשנת 1946 בפסטיבל הקולנוע בוונציה זכה הסרט בפרס מכובד.

המקדמה שלי:

בברית המועצות לא רבים היו סרטים המתייחסים בצורה זו או אחרת לנושאים יהודיים, וזוסקין הופיע רק במעטים מסרטים אלה, אולם בתוך כך בשניים המשמעותיים ביותר מבחינת ההיסטוריה היהודית: "הבהלה לאושר" על האזור היהודי האוטונומי בירובידז'אן, ו"בלתי מנוצחים" המדבר בשואה.

מעניין כי ברוסיה של סטלין היה "בלתי מנוצחים" הסרט היחיד שמתאר את השואה ומבליט את אירועיה. לא פחות מעניין כי בעולם כולו נכנס הסרט בחופן סרטים ראשונים בנושא זה. היום אנו מכירים היטב קטעי סרטים עם יהודים המובאים לשדה חיסולם, או עם נאצי צעיר המתלהב מהפרח באותו השדה, או עם ילדה יהודייה המסתתרת בקמטר. אבל אז, ב 1945 , היה זה לא אחר אלא הבמאי של "בלתי מנוצחים" מרק דונסקוי מי לראשונה הכניס באמנות הקולנוע קטעים שכאלה.

 מתוך ספרי "מסעות בנימין זוסקין", ע' 261 – 263 :

עלילת הסרט "בלתי מנוצחים" מתרחשת בְּעיר באוקראינה בזמן הכיבוש הנאצי. שֵם העיר ושֵם המקום שבו הוצאו יהודים להורג לא נזכרים בסרט, אך ברור כי העיר היא קייב וגיא ההרגה הוא בַּאבי-יַאר. בתקופת השלטון הסובייטי עברו על הטרגדיה בבאבי-יאר בשתיקה. אף אמן, לבד ממרק דונסקוי, לא עסק בנושא הזה…

במרכז הסרט שני גברים: פועל אוקראיני טַרַס יַצֶנְקוֹ ורופא יהודי אהרון פישמן. "בחייו של אמן", כתב מרק דונסקוי, "יש רגעים שבשל ערכם הנעלה מוטבעים בזיכרון לתמיד. בשבילי, כאלה היו הרגעים כשלפני המצלמה ניצבו שני שחקנים מזהירים, אַמְבְּרוֹסִי בּוּצְ'מָה [טַרַס] ובנימין זוסקין [פישמן]"…

הסרט נועד לשמש זיכרון לאלה שנספו במלחמת העולם השנייה ולהצביע על אצילות של רוח בני אנוש שאין לגבור עליה…

אפילו בתפקידו הטרגי הזה זוסקין איננו משנה את מנהגו לעבור ממצב למצב. בזמן ביקורו של דוקטור פישמן אצל טרס, כרופא המטפל בנכדתו החולה של טרס, הוא רואה מֵעבר לחלון את מצעד גדודי הצבא הנאצי והוא מתמלא חרדה, אך כשהוא פונה אל הילדה, מיד מתחלף בעיניו הכאב למעֵין עליצות ערמומית… אף בהליכתו אל השיירה המובלת למוות, הפחזנית מה שטיפוסי לרופא הרגיל למהר לחולים, יש איזשהו גוון של גרוטסקיות. ומיד, בקלוז-אפ, אנו רואים איש רציני ובכול זאת מלא בכבוד עצמי.

אולי גם זוסקין, כמוהו כדוקטור פישמן, גם הוא בלתי-מנוצח?

מתוך המצגת שלי:

כשאני רואה את דוקטור פישמן בדרכו האחרונה, ברגע בו הוא מפנה את מבטו לצופים, נדמה לי כי לא הדוקטור אלא אבא שלי, זוסקין, מסתכל בי ונפרד ממני לנצח. הרי בין מה שקורה לפישמן על המרקע לבין מה שקרה לאבי במציאות, ההבדל לא כל-כך גדול.

אתם מוזמנים לצפות, כלהלן:

·       בקטע מן הסרט עם כתוביות בעברית

·       בסרט במלואו ברוסית בלא כתוביות.

ניתן לרכוש DVD  עם הסרט במלואו ברוסית עם כתוביות באנגלית דרך הלינק

http://www.golddisk.ru/search.php?SearchStr=%ED%E5%EF%EE%EA%EE%F0%E5%ED%ED%FB%E5+%E4%E2%E4

תסריט: ניקולאי פוגודין, סרגיי יוטקביץ'. בימוי: סרגיי יוטקביץ'. הפקה: אולפני "מוספילם", מוסקבה, 1947.

הנושא העיקרי של הסרט הוא ייצוג אירועים שהובילו לחשמולה של רוסיה הסובייטית בשנות קיומה הראשונות. יש בו גם קטעים המתייחסים לתיקון דברים ישנים ועיצוב דברים חדשים. למשל, החברים לנין וסטלין מזמינים לקרמלין את השען ומבקשים ממנו לתקן את שעון-המגדל שבקרמלין אשר הפסיק להשמיע מנגנות. עד כמה חשוב הקטע הזה לעלילת הסרט, מעידה העובדה כי מקור התסריט הוא המחזה , ושמו "שעון-המגדל בקרמלין".

מתוך ספרי "מסעות בנימין זוסקין", ע' 267 – 269.

את תפקידו של השען גילם בנימין זוסקין. "הכרתי אותו מזמן, הערכתיו מאוד ושמחתי כי השחקן המבריק הזה ישתתף בסרט", כתב במאי הסרט יוטקביץ'.

אבא שלי אהב את תפקידו של השען. הוא ראה בו אדם צנוע המאוהב במקצועו והבקי בו עד כדי כך  שההצעה להפיח חיים חדשים בשעון הקרמלין עתיק הימים נראית לו טבעית לגמרי. לכן, הוא מלא כבוד עצמי כשהוא מנהל את השיחה עם לקוחותיו רמי-המעלה...

כשהיה הסרט מוכן, מועצת קבלת הסרטים אשרה אותו. יומיים אחר-כך, הובהל יוטקביץ' למשרד הממשלתי לאמנות הקולנוע וקיבל מסמך המבשר כי "בסרט 'אור מעל רוסיה' הנו סילוף פוליטי". מספר יוטקביץ': "בהמשך המסמך היו הנמקות: דמותו של החבר סטלין אינה מובלטת מספיק... ועוד ועוד... ובכל זאת, מה קרה? שאלתי. הסרט לא היה לרוחו של החבר סטלין. יש לך רישום של ההערות שלו? לא, הוא לא אמר כלום. אך כבוד השר, החבר בולשקוב, שכהרגלו ישב בזמן הצפייה בסרט מאחורי החבר סטלין, הבחין בשיעולים קצרים של החבר סטלין המסגירים את אי-שביעות רצונו. דף חדש בניהול האמנות, חשבתי לעצמי, סטנוגרמה של שיעולים קצרים. והתחלנו לכתוב את התסריט מחדש. זה לא עזר. נאמר לי, הסרט שלך לעולם לא יראה אור. ואכן כך היה.

בפגישתו האישית עם הורי היה ליוטקביץ' גלוי-לב, והוא העביר את דבריו של סטלין כפי שנמסרו לו: יש שם יותר מדי מהשען[סטלין כנראה התכוון לא לגודל התפקיד כי תםקיד השעו אינט גדולף אלא חאיכותו]. 'מבקר האמנות העליון' עוד ימצא הזדמנות להיפטר מהשען הזה, וביעילות מתקתקת.

התוספת שלי

אכן, הסרט אף פעם לא הוקרן בקולנוע אבל הוא בכול זאת ראה אור. הודות לפלאי הטכנולוגיה הוא הועבר לDVD ולאינטרנט.

אתם מוזמנים לצפות, כלהלן:

·       בקטע מן הסרט עם כתוביות בעברית

·       בסרט במלואו ברוסית בלא כתוביות

בסרט תעודה זה, בשפה העברית, אני מספרת על אבא שלי לנכדי יונתן שהיה אז בן שבע. את דברי משלימים תמונות, קטעי וידאו, רעיונות ודברים נוספים.

הייתי רוצה לציין כי יוצרות-לעתיד של הסרט – אביבה דור, רינה שליין, מיה שמעוני ורות ברא"ז – היו נוכחות בערב המוקדש ל-100 שנים לאבי ז"ל, שהתקיים בירושלים ב-1999, וכי רק אז נודע להן כל סיפור חיו. הן כל-כך התרשמו ממנו שכמעט מיד אחרי האירוע התחילו להתכונן לעשיית הסרט.

הסרט הוקרן לראשונה בטלוויזיה הישראלית בשנת 2000.

כאשר ב-2006 יצא לאר הספר שלי בעברית – בתרגום שלי עצמי מרוסית, בהוצאת כרמל בירושלים –  קיבלתי הזמנה לנאום ולהציג אותו במרכז ליאוניד נבזלין לחקר יהדות רוסיה ומזרח אירופה שבאוניברסיטה העברית בירושלים.

לא רק לנאום ולהציג. באותו האירוע חילקו פרסים לדוקטורנטים או פוסט-דוקטורנטים מצטיינים, או גרנטים לחוקרים בתחומים המעניינים את המרכז. על-פי המסורת, כל המקבל מעטפה עם המחאה, מקבל גם מתנה. הפעם למתנה שימש הספר שלי. כל זה התרחש באולם הבנוי כמו אמפיתיאטרון שהיה מלא עד אפס מקום.

זמן לא רב לפני האירוע, הציע לי דר' יונתן דקל-חן מנהל המרכז, לקבל מהמעבדה האוניברסיטאית למדיה את הסיוע בעשיית מצגת על סמך החומר שהיה לי.

במרוצת השנים נהגתי לשנות או להשלים את המצגת הבסיסית , אבל היא עדיין מלווה אותי במיני פגישות, אירועים, פורומים, הרצאות – במדינות ובלשונות שונות.

כעת אני מזמינה אתכם/אתכן לצפות בה: