במוסקבה

 

 

ב-6 באוקטובר 2002 במסגרת פסטיבל האמנות הבין-לאומי על שם שלמה מיכאלס, התקיימה במוסקבה השקת הספר שלי "מסעות בנימין".* הספר מוקדש לאבי בנימין זוסקין, השחקן היהודי המהולל אשר חוסל בתקופת סטאלין, ב 1952, כחבר בוועד היהודי האנטי-פשיסטי.

 

ד"ר אירינה גוריונובה, המנהלת האמנותית של הפסטיבל, הגדירה את ההשקה כאחד הדברים שעומדים במרכז האירועים ואמרה כי 'מחברת הספר היא בת יוצאת דופן לאב יוצא דופן'.

 

פרופ' ולאדיסלב איוונוב, מנהל מחלקת התיאטרון במכון לחקר אמנות שבמוסקבה, הדגיש את חשיבות הספר בקנה מידה עולמי. הרי הצמד מיכאלס-זוסקין, לדבריו, מסמל תרבות לא רק יהודית, אלא כלל אנושית. עם זאת, עד להופעת ספר זה לא היה איזון בין השניים: כאשר על מיכאלס ידוע לכל כמעט הכול, הידע על זוסקין עד עכשיו היה מועט ביותר. הספר סגר את הפער. הספר הוא מצבה הן לזוסקין והן לתיאטרון היהודי המוסקבאי שחוסל אף הוא על ידי סטאלין.

 

גב' נטליה ופסי-מיכאלס מישראל, בתו של מיכאלס, התוודתה כי חששה מחוסר הידע האישי שלי שהיתי ילדה בזמן פרידתי מאבי אך כי חששותיה נמוגו הודות  לתאור באופן מדוקדק של האווירה שבה עמלו שני האמנים וחיו שתי המשפחות.

 

גב' זויה קופלמן מהאוניברסיטה העברית, המומחית לחקר השוואתי בין ספרות עברית לספרות רוסית, אמרה שהיו לה ספקות לגבי האפשרות לתאר את אמנות התיאטרון על גבי דפים בשחור לבן, אך שבזמן הקריאה בספר היא הרגישה את עצמה כאילו מול מרקע צבעוני. לדבריה, אני 'חשודה' בבריאת סגנון ספרותי חדש לגמרי.

 

מר הלל קזובסקי, היסטוריון התרבות, אף הוא מהאוניברסיטה העברית, דיבר על מקומו המיוחד של זוסקין בתולדות התיאטרון היהודי וגם על מקומו המיוחד של הספר בין מסמכים על תולדות אלה. הוא גם הוסיף כי למרות שעל פי המסורת היהודית את הקדיש על אב קורא בן, זוסקין שלא היו לו בנים, זכה ממני בקדיש של ממש.

 

ד"ר מרלן קורלוב ממוסקבה, מבקר הספרות ופעיל בארגון זכויות האדם, שיבח את הדיוק המרבי של עובדות המובאות בספר, להבדיל מהים של ספרי זיכרונות המאופיינים ברוב המקרים בחוסר דיוק מוחלט.

 

לקראת סיום ההשקה הוקרן סרט תיעודי ישראלי על זוסקין.

 

 

אתם מוזמנים לצפות בסרט באתר זה במדור סרטי וידאו. 

 

*שם הספר בעברית ובאנגלית הוא "מסעות בנימין זוסקין". שמו המלא ברוסית הנו "מסעות בנימין. הרהורים על חייו יצירתו וגורלו של השחקן היהודי בנימין זוסקין".

 

 

בישראל

 ב-8 במרס 2007 התקיימה ההשקה, החשובה ביותר בעיני, של הספר שלי בעברית.

 

במסגרת האוניברסיטה העברית בירושלים, פועל מרכז ליאוניד נבזלין לחקר יהדות רוסיה ומזרח אירופה ועל פי המסורת של המרכז, כל שנה מתקיים שם אירוע הענקת פרסים ומלגות לחוקרים ודוקטורנטים מצטיינים. באירועים אלה, בצד חלקם הרשמי, תמיד משתתף אורח – מרצה או אמן או עוד מישהו, והזוכים, כל אחד, מקבלים מתנות, נוסף על המענקים. הפעם, אני הייתי 'עוד מישהו', ובמתנה כל זוכה קיבל את ספרי. 

 

דרך אגב, את הספר קיבלו במתנה גם בוגרי בית הספר בן צבי למשחק שברמת גן, בטקס גמר המחזור.

 

ובכן, במרכז האוניברסיטאי, בעולם הגדול והמפואר, המלא עד אפס מקום, אני עומדת לבד על הבמה, מוכנה לפתוח בנאומי בלווי מצגת. אני לוחצת על קליד המחשב ו... המחשב נתקע! ייאוש! הרי הספר הוא על אבי ז"ל, על אבי השחקן, אז איך אציג חשקן בלי להראות על המרקע קטעי משחקו, לו המזעריים ביותר?  קראו לאיזשהו מומחה וכעבור כמה רגעים  הסתדר הדבר.

 

הנחת הרווחה, ואני מתחילה... לא, לא אני – אבי ז"ל. בלבוש איפור ותנועות תיאטרליים, הוא שר את שירו של הלץ מ"מלך ליר" לשייקספיר.

 

אחר כך אני מדברת על ייחודיותו של תיאטרון במדינה טוטליטרית, על דרכם של התיאטרון היהודי במוסקבה ושל אבי בו.  גם על אבי כילד וכנער, על מייסד ובמאי התיאטרון אלכסיי גרנובסקי על מחליפו לעתיד שלמה מיכאלס, על סגנון של התיאטרון בעשור הראשון לקיומו, אשר היה שילוב בין מסורת עיירה יהודית לבין מודרניזם אירופי. אני מראה את ציור הקיר פרי מכחולו של מרק שאגאל, שקישט את קיר אולם הצופים, מתייחסת להצגות ראשונות, הצלחות ראשונות, ספקות ראשונים.

 

מול עיני הקהל מופיע אבי. הוא שר, רוקד, מדבר. מופיעים קטעי תפאורה, מסך צבעוני. מופיע תיאור ההצגה "מסעות בנימין השלישי" אשר בה היה לאבי תפקיד האהוב עליו ביותר, אשר שמה השפיע על שם ספרי, אשר בא נולד צמד שחקנים מיכאלס – זוסקין, צמד היחיד במינו בתולדות התיאטרון העולמי. הודות הצלחתה של הצגה זו, נשלח התיאטרון למסע הופעות במערב אירופה.

 

מסע אירופי הפכה למצעד הניצחון. עם זאת, אני מדגישה את אי-שביעות הרצון של שלטונות בברית המועצות, את חוסר האימון שלהם בכנות ובנאמנות של שחקני התיאטרון, את חזרתו המאולצת, בטרם עת, של התיאטרון למוסקבה.

 

גרנובסקי נישאר במערב ומיכאלס מונה למנהל האמנותי. היו קשיים – רפרטואר סובייטי לא היה מעניין במיוחד, לחץ מלמעלה העשה אכזרי בהרבה ממה שהיה לפני המסע, המדינה התקרבה לתקופת הטיהורים.

 

בסופו של דבר, יצא התיאטרון לדרך המלך, והפיק את "המלך ליר" לשייקספיר. אני מראה קטעים קטנים מהצגה זאת בהם מגלמים: מיכאלס – את ליר, אבי זוסקין  – את הלץ, אמי אדה ברקובסקיה – את בתו של ליר, קורדליה.

 

זוסקים כמורה למשחק. על כך מספר מהמרקע ישראל רובינצ'יק ז"ל, שהיה בזמנו תלמידו של אבי.

 

אני מציגה כמה סצנות מסרטי קולנוע בהשתתפותו או בכיכובו של זוסקין.

 

מלחמת העולם השנייה. הקמת הוועד היהודי האנטי-פשיסטי. ההעברה הזמנית של התיאטרון לעיר טשקנט הרחוקה מחזיתות המלחמה.

 

תקופה שלאחר המלחמה – מטבע הדברים אני מדברת פחות על הצגות וסרטים ויותר על הגורל. חשדות נגד הוועד היהודי האנטי-פשיסטי. רצח מיכאלס. מחלתו של זוסקין, מעצרו. חקירות וינועים. משפט. הוצאה להורג.

 

לקראת הסיום, אני מביעה תקווה כי אישיותו של אבי בנימין זוסקין ז"ל, מפעל חייו וגורלו וכמו כן, התולדות של התיאטרון היהודי במוסקבה ושל הוועד היהודי האנטי-פשיסטי ימצאו עניין בקרב הקהל הישראלי, ואף יהיו לנושאי המחקר, וכי הזכר של כל זה לא יימחק.

 

 את הנואם-מצגת שלי אפשר לראות באתר זה, בחלקו מדיה/וידיאו/מצגת