במלחמת העולם השנייה (התיאטרון המשיך לפעול בטשקנט) הוקם בהשראת השלטונות הסובייטיים הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, במטרה לגייס את יהודי העולם למען בריה"מ הלוחמת בפשיזם. מיכואלס היה מטבע הדברים מראשי הוועד. באחד הימים נזקק שמישהו ידפיס דבר-מה עבור הוועד, וזוסקין היה במקרה בסביבה. כך גויס גם הוא לוועד ונעשה שימוש בשמו ובמוניטין שלו, לעתים לא בידיעתו.

עם תום מלחמת העולם מיצה הוועד היהודי האנטי-פשיסטי את תפקידו בעיני השלטונות. גם הקיום היהודי בבריה"מ, בעיקר לאחר קום מדינת ישראל (בתמיכת בריה"מ), נהפך לבלתי אפשרי. אך הוועד האנטי-פשיסטי המשיך לפעול. גם התיאטרון, למרות שאיבד את התמיכה הכספית. נאמר לאנשי התיאטרון להחתים מנויים כדי לשרוד, אך אף יהודי בר-דעת לא קנה מנוי היות שידע כי הדבר עלול לשמש עדות נגדו.

על פי הספר, מיכואלס ידע שגורלו נגזר ואף הראה לזוסקין מכתב איום. על פי המחברת, אף כי היתה עדיין ילדה והוריה ניסו להסתיר ממנה את המתח שרחש באוויר, הבין גם זוסקין שהוא במלכודת, מכיוון שלהיות יהודי בבריה"מ פירושו להיות לאומני, פשע בר-ענישה ברוסיה הסובייטית. ובכל זאת נדרש להמשיך לקיים הצגות על הבמה. לבסוף הוא נעצר, עונה בחקירות שבהן ניצלו את יחסיו המורכבים עם מיכואלס כדי שיספק חומר להפליל את עצמו. למרות שברור מהחקירות (המחברת עברה על הפרוטוקולים הגלויים היום; ארכיון התיאטרון וניירותיו של זוסקין נשרפו על ידי הק.ג.ב) שגם אם הוועד היהודי האנטי-פשיסטי אכן פעל נגד המדינה הסובייטית (וגם זה לא הוכח; זאת הראיה שאפילו המשפט לא היה משפט ראווה),

זוסקין עצמו חף מפשע.

אם הייתה בו אשמה, הרי זה מפני שהיה מה שהיה,

ולא יכול היה להיות משהו אחר.

כשנשאל בחקירות אם הוא ראה את עצמו אשם, השיב זוסקין: "אשם חלקית". האשמה המלאה שלו  הייתה, כפי שאמר בעצמו, בכך שהתרכז אך ורק  בעבודתו כשחק 

זה ספר עבה

כתוב באהבת בת ובקפדנות של חוקרת

נוקדני בעובדות וספוג רגשנות רוסית.

יש בספר הרבה תמונות: אלבום התמונות של זוסקין ניצל כי בעת שנערך בביתו חיפוש הוא היה מושאל לעיתונאי שהבטיח לכתוב עליו מאמר. המחברת נוכחת בספר כבת, כילדה, כחוקרת. פעם אחת בספר היא מתנצלת לפני הקוראים על שהיא כותבת על עצמה, ודווקא בפעם זו סיפורה כה אופייני להוויית חייה באותה תקופה: היא היתה רגילה שבכל יום הולדת שלה עורכים הוריה ליד מיטתה תצוגת כיסאות ועליהם מתנות, כדי להפתיעה כשתתעורר. חודש אחרי מותו של מיכואלס, בעודה מסתובבת בנעלי בית קרועות ובלויות, היא חשה את המתח באוויר ובכל זאת ציפתה שביום הולדתה תחזור על עצמה החגיגה השגורה. אך היא התעוררה ליום הולדתה ה-12 וגילתה שאין שום כיסאות עם מתנות ליד המיטה. היא התיישבה על המיטה, מגששת ברגליה אחרי נעלי הבית, ומצאה זוג נעלי בית חדשות. "הן מוצאות חן בעיני. ובכל זאת, לשבריר של שנייה אני חשה אכזבה. זהו?... ובהבזק של התפכחות אני קולטת: אם ביום ההולדת שלי שום דבר אינו מתנהל כבעבר, אות הוא שעולמם של הורי קרס עליהם, וקרס גם עולמי שלי".

סיפורו של התיאטרון היהודי הממלכתי

הוא אפופיאה נפלאה.

ראוי להזכירה וללמוד אותה; היא חלק מהמצוקה היהודית בעולם המודרני, לפני הקמת מדינת ישראל ואחרי הקמתה. סיפורו האישי של בנימין זוסקין, שחקן שהצליח באמנותו ונכשל בה ובחייו, הוא טרגדיה מופלאה.

הספר שכתבה בתו נשאר אתי,

ואני מקווה שיישאר אצל כל קורא לזמן רב.

העובדה שהבת והאם לא ידעו במשך חמש שנים דבר על גורל יקירן ושדבר מותו נודע להן שלוש שנים לאחר המעשה אינה יוצאת דופן בשגרת החיים תחת המשטר הקומוניסטי. ובכל זאת, כשזה מתגלה, בסוף הספר ממש, בקריאת מכתבה של האם אדה בורקובסקה לבתו של בעלה מנישואיו הראשונים, הדבר גורם להלם ממש. ואולי נכון שהמחברת הצניעה את המידע הזה עד הסוף. לו גילתה זאת בתחילת הספר זה היה מקשה על ההתפעמות הראויה ממפעלו האמנותי של זוסקין השחקן ושל התיאטרון היהודי הממלכתי שבמסגרתו פעל.

זוסקין-פרלמן עורכת את ספרה במתכונת של מחזה בחמש מערכות ביוגרפיות, עם תמונות ביניים שבהן היא מצטטת ממה שאמר זוסקין בחקירותיו לאנשי הק.ג.ב. זהו סיפור מאלף על אדם מוכשר להפליא, אוטודידקט במידה רבה, שנכבש לעולם התיאטרון והספרות היידית באמצעות כתביו של שלום עליכם. הוא רצה להיות שחקן אבל למד הנדסת מכרות.

כשהגיע למוסקבה, בראשית שנות ה-20, כבר נשוי ואב לבת, למד הנדסת מכרות והתלבט אם להצטרף לאנשי "הבימה" או לתיאטרון היהודי הממלכתי שהוקם במקביל. הוא לא ראה עצמו ראוי לשניהם. במקרה נזדמן לחדרו של חבר, ואדם שלא הכיר שאל אותו אם הוא יודע להדפיס. הוא ידע, והדפיס מסמך כלשהו עבור שלמה מיכואלס. במלותיו האחרונות במשפטו, ב-11 ביולי, אמר בין היתר: "לתיאטרון היהודי הממלכתי התקבלתי במקרה, ועניין זה הפך להיות הטרגדיה של חיי".

זוסקין-פרלמן מקבלת במידה רבה את התפיסה העצמית הזאת של אביה. הדבר לא מנע ממנו לפתח קריירה מדהימה למרות ספקות עצמיים עזים. זוסקין-פרלמן מתעדת את כל תפקידיו, רובם לצדו של מיכואלס, כפרטנר חיוני (סנדרל האשה לצד בנימין השלישי, המכשפה לצדו של האצמאך, ואולי השיא - הלץ לצד המלך ליר של מיכואלס). גם כשבמחזה עצמו לא היה תפקיד לזוסקין, יצר לו הבמאי לפעמים תפקיד כ"אלטר אגו" אילם של מיכואלס. על פי תיאורים מעדויות - כן, זה מה שלא נשאר מהתיאטרון, זה הפלא שבו - עולה תמונה של שחקן בעל יכולת כמעט מיסטית לעופף בחלל הבמה (מה שהתאים לתפיסה הלא-ריאליסטית במופגן של הבמאי גרנובסקי) ויחד עם זאת ארצי, מוחשי, יהודי.

בין מיכואלס לזוסקין שררו אחווה ואהבה של פרטנרים, אבל במידה רבה גם קנאת שחקנים. זוסקין חש כנראה שהוא נושא בעול התיאטרון בעוד שמיכואלס עוסק בפעילות ציבורית סובייטית ויהודית.

זוסקין רצה לשחק, למרות הספקות והמשברים שלו.

הוא אולץ ללמד שחקנים (ועשה זאת להפליא, בנאמנות מוחלטת ובתובענות רבה) וגם לנהל את התיאטרון. ב-1928, לאחר מסע ניצחון תיאטרוני בבירות אירופה, קיווה התיאטרון להציג גם בארצות הברית. השלטונות הסובייטיים לא הרשו, והתיאטרון חזר למוסקבה. גרנובסקי עצמו נשאר במערב.

זו היתה למעשה תחילת הסוף, אבל אנשי התיאטרון היהודי עוד לא הבינו זאת. לא שלא היו סימנים: הם נתבעו להציג על הבמה את יהדותם באור ביקורתי, ולהתאים את עצמם לריאליזם הסוציאליסטי, קהלם היידי הלך ופחת, אך הם המשיכו ליהנות מהערכת השלטונות לפועלם. זוסקין אף השתתף בסרטים, שאחד מהם, "הבהלה לאושר", נהפך לסרט פולחן. תחילתו, שנכתבה בידי זוסקין, היא על ספינה ששטה בנהר. זוסקין, בתפקיד פיני, ניגש לאחד המלחים ושואל, "כמה יכולה לעלות אנייה כזאת?" מה יהודי יותר משאלה כזאת בבריה"מ?