אני, אלה זוסקין פרלמן, נולדתי במוסקבה לבנימין זוסקין ואדה ברקובסקיה, שניהם שחקנים בתיאטרון היהודי המוסקבאי.

       אבי היה שחקן מהולל. לצערי, לא רק שחקן. כאשר במהלך מלחמת העולם השנייה הוקם, על-פי החלטת הממשלה הסובייטית, הוועד האנטי-פשיסטי היהודי, אבי כיהודי מפורסם מונה להיות חבר הוועד, ומאוחר יותר, על סמך האשמות סרק, יחד עם עוד מספר חברי הוועד, הוצא להורג בירייה. אז אמי ואני נשלחנו להגליה בחלקה הסיבירי של הרפובליקה הסובייטית הקזחית.

      כשאחרי מות סטלין חזרנו למוסקבה, סיימתי שני מוסדות להשכלה גבוהה – להנדסה אזרחית ולשפות זרות. כמה שנים עבדתי כמהנדסת, ולאחר מכן התעסקתי בתרגומים משפות שונות בתחומים מדעיים-טכניים ובעיבוד מידע באותם התחומים.

        בשנת 1975 עליתי לישראל יחד עם בעלי יורי פרלמן ושני בנים – אלכסנדר ובנימין. עכשיו יש להם משפחות, ולי, חמישה נכדים.

         בישראל במרוצת כמעט שני עשורים ניהלתי מרכז מידע מקצועי במכון התקנים הישראלי כשבצד העבודה היום-יומית השתתפתי במספר פרויקטים בין-לאומיים.

        בהיותי עוד במוסקבה ובכול שנותיי בארץ עסקתי בהתנדבות – ועדיין עוסקת – בהנצחת זכרם של אבי ז"ל, של התיאטרון שלו ושל חבריו לגורל. להלן, דוגמות לפעילויות אלה:

 

·       בית השחקן במוסקבה – סיוע בארגון ערב זיכרון לאבי – כאשר מילאו לו 60, 1959, ו-70 שנה, 1969

·       בית התפוצות בתל אביב – סיוע בארגון התערוכה "המסך שירד" (על התיאטרון היהודי המוסקבאי), 1979; מסירת חומר ויזואלי שממו נוצר "אוסף זוסקין", 1980, והשלמת האוסף, 2004 – 2005

·       סינמטק בירושלים – סיוע בארגון ערב זיכרון לאבי –  כאשר מילאו לו 110 שנה, 1999  

·       שיתוף פעולה עם יוצרי סרט התעודה "מסעות בנימין זוסקין" לטלוויזיה הישראלית, 1999 – 2000

·       המוזיאון היהודי בניו יורק – סיוע בהכנת התערוכה "שאגאל והאמנים של תיאטרון יהודי רוסי", 2001 – 2008, ומתן הרצאה בשבוע של פתיחת התערוכה, 2008

·       אוניברסיטאות  בירושלים, תל אביב, חיפה, בני ברק – הרצאות, 1979 - 2011

·       מוזיאן התיאטרון על שם באחרושין, מוסקבה – סיוע בהכנת התערוכה "שיאיי התיאטרון היהודי ברוסיה", 2015

·       הספקת ראיונות לרדיו, טלוויזיה, קולנוע, עיתונים וכתבי עט, מאמרים בעיתונות ישראלית וזרה, השתתפות בפורומים שונים

·       קשירת קשרים "פנים מול פנים" או וירטואליים עם אישי תיאטרון או תולדות התיאטרון, או עם מתעניינים בנושאים אלה ו/או בתולדות העם היהודי, בגורל יהודים סובייטים, ובכלל עם אנשים רבים בישראל, רוסיה, אמריקה, איטליה, צרפת, גרמניה, הולנד.

·       בעצרת שמקיימים מדי שנה בירושלים ב-12 באוגוסט, יום הוצאתם להורג של זוסקין וחבריו, אני כמעט תמיד מתבקשת לנאום שם משפחות הקורבנות.

 

אני כתבתי ספר על אבא שלי ועל כל מה שהוא מייצג. הספר יצא לאור ברוסית ב-2002 תחת השם "מסעות בנימין. מחשבות על חייו, יצירתו וגורלו של השחקן היהודי בנימין זוסקין", בהוצאה ישראלית-מוסקבאית "גשרים/גשרי תרבות". ההשקה הראשונה התקיימה במוסקבה בספריה המרכזית, ואחר כך היו השקות בישראל.

 

ב-2006 הספר יצא לאור בעברית, בתרגומי ובעריכתה של תרצה יואל וינר, בהוצאת "כרמל", ירושלים. השקות התקיימו בארץ – בירושלים ובערים נוספות. שם ספר הנו יותר לאקוני – "מסעות בנימין זוסקין".

 

ב-2015 פורסם הספר באנגלית, בגרסה מקוצרת, בתרגומה של שרון בלאס, בהוצאה של האוניברסיטה בעיר סירקוז, מדינת ניו יורק, ארה"ב. השקתו הראשונה התקיימה בניו יורק ב-11 באוגוסט באותה השנה. הנאום שלי שם והספר עצמו זכו לשבחים במדיה האמריקאיים.

 

 

בנאום הנ"ל בספה האנגלית ניתן לצפות באתר זה במדור ENGLISH/MEDIA/VIDEOS/Speech YIVO

 

 

 

גן תשי"ב (1952) ירושלים

 

12.08.2003

 

כבר 24 שנים, כל שנה ושנה אנו מתווספים כאן ביום הזה ומביעים את תחושותינו – אם במילים ואם באילם. כאשר פנו אלי עם הבקשה לנאום, חשתי במין ספקות. הרי נעמתי כאן לא פעם. מה עוד יש להוסיף?

 

אבל אם כל שנה ושנה שואלים אתנו, את בני המשפחות של אלה שהוצאו להורג לפני 51 שנים, ומוסיפים לשאול – מה אנו מרגישים בהקשר לתאריך הזה, 12 באוגוסט – יש לענות לשאלה זו.

 

כמובן אנחנו כמו כל משפחה שאיש היקר לה הולך לעולמו, לא שוכחים ממנו, אבל יהיה זה שקר לומר כי אנו תמיד, מהבוקר עד הערב, רק מתאבלים. לנו כמו לכול משפחה שהתייתמה, יש בית, עבודה, עיסוקים שונים, בילויים פה ושם. ליום הזיכרון עצמו יש דפוסי התנהגות מסוימים, מכובדים.

 

בני משפחה שהתייתמה באופן טבעי, הולכים לבית קברות, רוחצים ומנקים מצבת-קבר, משקים פרחים. אצלם יום הזיכרון הוא מוחשי.

 

אצלנו - לא. אין לנו מצבת-קבר. יש לנו גן ציבורי זה הקטן והיפה, ובו יש אבן שהיא אבן-סמל. זה מה שאנחנו מרגישים בהקשר לתאריך 12 באוגוסט שאף הוא סמל, היום ולנצח.

  12.08.2005

 

לא מזמן יצא לי לדבר עם גברת אחת שלפני מספר שנים עלתה ממוסקבה. בנעוריה, ביקרה היא לפעמים בתיאטרון היהודי המוסקבאי ושמו של אבי היה מוכר לה. היא שאלה אותי אם גם אבי עלה לארץ יחד אתי (כדי להזכיר: עליתי ב-1975, כלומר, 18 שנה אחרי חיסול אבי). נדהמתי: היא לא ידעה דבר לא על המעצרים, לא על ההוצאות להורג! אך במחשבה השנייה הבנתי שזה לא פלא.

 

הרי בזמן אמת לא כתבו לא על חיסולו של הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, לא על המאסרים, החקירות, הוצאה להורג. רק כעבור כ-40 שנה התחילו לפרסם משהו. עברו עוד יותר מ-10 שנים ונפתחו הארכיונים אך גם הם לא היו נחלת רבים. כפי שכתוב ב"אנציקלופדיה יהודית" שיצאה לאור בארץ ברוסית, "כל יוזמה יהודית אינה עולה בקנה אחד עם תביעות המשטר הסובייטי". בעיני משטר זה, הביא הוועד תועלת בתקופת המלחמה ולכן, זמנית, "היוזמה היהודית" הייתה מקובלת, אך לאחר המלחמה נהפך הוועד ל"חבורת פושעים, בוגדים, מרגלים".

 

למעשה, את האנשים האלה חיסלו פעמיים – פעם אחד באופן פיזי, כשהוציאו אותם להורג, ופעם אחת בגלל השכיחה המוחלטת, הערפל שעטף את שמותיהם.

 

אנו גאים שיש כאן המצבה הזאת שהיא אחד האמצעים להילחם בשכיחה. ואנו מביעים את תודתנו לעריית ירושלים שהחליטה על הקמת המצבה ולרשות הלאומית לתרבות יידיש שעשתה את מיטב יכולתה כדי לארגן, בכל שנה, את טכסי הזיכרון.

 

12.08.2011

 

כשאספתי חומר בשביל הספר שלי על אבי, מצאתי הרבה דברים מעניינים. לעתים, פרט זה או אחר שנראה מזערי, התגלה כהורה משמעות.  אף-על-פי שהיו בין קורבנות אלה אישי ציבור, עיתונאים, מתרגמים, רופאים, אני אדבר על סופרים ושחקנים כי חיפושי, מטבע הדברים, לא חרגו את תחום התרבות. אני לא מתכוונת לדבר על מהות יצירתם אלא אגע רק בהיבט אחד: איך בתנאים של היעדר חופש, של לחץ אידיאולוגי, של צנזורה הם השכילו לבטא את תחושת שייכות לעם היהודי, לדורותיו.

 

הנה למשל הצגה סובייטית די שטחית – על איזשהו נוכל ששם בכיסו כסף שהוא אסף כתרומות לבתי יתומים. הצגה זו נקראת "137 בתי יתומים". מדוע נבחר דווקא המספר הזה? והנה התשובה: על אף הוויתורים הרבים שנעשו בתיאטרון בהתאם לדרישות התקופה, עדיין מבקש התיאטרון להזכיר לנאמנים ולמבינים ביותר בין הצופים את דברי הפסוק שבתהילים: "אִםֿ אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי". והרי זה פסוק ד' בפרק קל"ז, וֿקל"ז הוא בגימטריה 137, הלוא כן?

 

אסוציאציה אחרת. בסיפור של דוד ברגלסון (אף הוא הקורבן של 12.08), הגיבור הוא יהודי סובייטי, רופא שהחזיר את הראיה לעיוור. מבחינת הרופא, ההצלחה בריפוי העיוור היא כאילו נר שהוא הדליק לזכר אמו אשר נספתה בשואה.

 

במחזה של דוד מרקיש (אף הוא הקורבן של אותו ה"אירוע") בנושא מלחמת העולם השנייה, לוחמים יהודים הולכים ללחום בנאצים יחד עם לאֿ-יהודים, אבל הצנזורים לא תופסים כי ברכת הדרך היא הציטוט מהדברים שנאמרו לרבָּם של היהודים, למשה, בהר סיני: "וְאִםֿ אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: עַיִן תַּחַת עַיִן". מכאן – שם המחזה: "עין תחת עין".

 

אותו מרקיש בפואמה שלו לזכר מיכאלס כתב: "וקמים לכבודך שישה המיליון שהומתו " – כאן כבר רמז גלוי לגורל משותף של חברי הוועד והנספים בשואה.

 

גם המשורר יוסף קרלר (שנאסר בפרשת הוועד אך לא הומת) כשהתבונן, זמן קצר לפני סגירת התיאטרון ולאחר למאסר אבי, במחולה של אמי בתפקידה על הבמה, שואל בשירו: "היכן שמעתי לפנים צלילים אלה? / היכן ראיתי מחול כה נלהב?" ועונה לעצמו: "ליד מדורות קסטיליה, / וכבשני מיידנק וטרבלינקה".

 

ובהצגה סובייטית למהדרין שהיא תרגום מהרוסית ושבה בין הנפשות הפועלות יש רק יהודי אחד (בגילום אבי), אותו היהודי הניצול בנס מחיסול אחיו ביער, מתאושש, רואה במקרה את קרע התלית ובאילם מנשק אותו כדי לרמוז לקהל על השייכות לעמו. .

 

ובכן, על אף הכול, בתוך נשמתם של יקירינו היה משהו מעבר להבנת התליינים. על אותו המשהו – דברי קהלת: "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶתֿ הָרוּחַ".